פרשת שמיני - הערות: שיר פרס

כשגבריאל הציע לי לכתוב טקסט קצר על הפרשה השבועית, תמהתי. מה לי ולפרשה הזו? מה כבר אוכל לכתוב עליה שיוכל להוסיף ערך מוסף? למען האמת, ככל שהעמקתי יותר בטקסט, הבנתי עד כמה הוא נוגע בי אישית ולעניות דעתי, גם באופן הקולקטיבי, בפרספקטיבה היהודית בכלל והישראלית בפרט.

פרשת שמיני מספרת לנו על חנוכת המשכן, בו אהרן אחיו של משה ובניו נדב ואביהוא, אשר נבחרים להיות הכוהנים הרשמיים, מעלים על המזבח קורבנות ומנחה וזאת בעבור כפרה עבורו ועבור העם בעקבות חטא עגל הזהב. אהרון מברך את העם בברכת הכוהנים:  "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום."

האש שיורדת מהשמיים, אוכלת את הקורבנות שעל המזבח, העם שמח שכן זו ההוכחה למחילתו של האל על חטאיהם. לצד השמחה מסופר לנו על טרגדיה גדולה- נדב ואביהוא בני אהרון, מקריבים קטורת לפני האל על אף שלא צווה עליהם ובתגובה, מגיחה שוב אש מן השמיים ושורפת את שניהם בחיים. בניסיון לנחם את אהרון אומר לו משה "בקרובי אקדש", כלומר שהם היו בדרגה רוחנית גבוהה ועל כן שם השם מתקדש דווקא בהענשת הקרובים לו. "וידום אהרון"- אהרון שותק ולא מגיב.

בהמשך הפרשה, מסופר לנו על שלל ההלכות, מנהגי האבלות, ודיני הכשרות שאלוהים מצווה על העם טרם הגעתו לארץ המובטחת.

כישראלית, הסיפור הזה לא יכול שלא להחזיר אותי ליום שבת השביעי לאוקטובר. אותו יום ארור בו קרתה למדינת ישראל בפרט וליהודי העולם בכלל, הטרגדיה הגדולה ביותר מאז השואה. יום שבת ושמחת תורה אל מול חגיגות המשכן; שריפתם בחיים של נדב ואביהוא אל מול מעשי טרור אכזריים שגדעו יותר מ1,200 בני אדם.

ביהדות יש אמרה כשמישהו נפטר "אלוהים לוקח לצידו את הטובים ביותר" וזה לוקח אותי למחשבה על "החטא" של נדב ואביהוא למול מותם של אותם מלאכים חסרי ישע שחייהם נגדעו באופן האכזרי ביותר ובטרם עת. מה היה חטאם? האם זו הכפרה שהיינו צריכים לשלם כעם על חטאינו האחד כנגד השני בימים שקדמו לאסון? האם למדנו מזה לקח? האם אי פעם נלמד? 

לפני כשנתיים הייתי בהרצאה של ד"ר זוהר רביב, סמנכ"ל החינוך של "תגלית" ואחד הדברים שנשארו איתי מאותה הרצאה היא המשפט "תפקחו אוזניים, סגרו את הפה". "וידום אהרון". כמה עוצמה קיימת בשתיקה, כמה השפעה יכולה להיווצר דרך שתיקה, הקשבה והכלה. בימים בהם אנחנו מחכים בקוצר רוח לחזרתם הבטוחה של כל החטופים וכן לסיום המלחמה וחזרתם הביתה של כל חיילנו, לפעמים דווקא השתיקה, יכולה להוות נחמה אדירה.